היינץ קוהוט כותב בספרו כיצד מרפאת האנליזה שאם יש שיעור אחד שלמד בכל שנות עבודתו הוא שמטופליו צדקו בדבריהם גם אם לא נראה כך תחילה. "גילינו לרוב", הוא אומר, "שהצדק שלי היה שטחי בעוד שהצדק שלהם היה עמוק" (עמ' 156). אמירה זו אינה עוסקת בשאלה מי צודק או מי דובר אמת אלא בעמדה אפריורית שרואה בחווייתו הסובייקטיבית של הזולת את בסיס ההקשבה שלנו כלפיו. אמירה זו מניחה מצע של הקשבה מתוך פתיחות, אמון וכבוד כלפי זה החולק עימנו את עצמו. כך הוא יוכל בהדרגה להניח בפתיחות ובגילוי לב את מרחבי עצמיותו הכמוסים ביותר.
קורס זה יעסוק, באמצעות מושגים מרכזיים בתיאוריה הקוהוטיאנית, במעשה ההתייצבות שהוא אותה תנועה פנימית של היענות פתוחה לקריאתו של הזולת המאפשרת לסובייקטיביות שלו לעלות ולהופיע. עיסוק במושג ההתייצבות יהווה בסיס לשיח על הפוזיציה התרפויטית שמתוכה מתאפשר המהלך המניע את הטיפול אל עבר אזורי ריפוי. מעשה ההתייצבות מתבטא, בין היתר, בנוכחות המטפחת את יכולת ההקשבה, ההבנה והפתיחות שלנו כאנשי טיפול. על כן, פעולות אלה יקבלו דגש מיוחד במהלך הקורס. בקורס זה ייעשה שימוש בדוגמאות קליניות כמו גם במושגים מתחומי דעת שונים ובחומרים ספרותיים ועוד.
ד"ר קלאודיה קוגן היא פסיכולוגית קלינית-מדריכה, יו"ר יוצאת של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות. מרצה בהווה ומייסדת ומנהלת בעבר של "תכנית הכשרה תלת- שנתית ללימודי פסיכולוגיית העצמי". מרצה בתכנית הליבה בפסיכותרפיה ובתכנית "פסיכולוגיית העצמי והמעשה הטיפולי" ביחידה ללימודי המשך בביה"ס לרפואה שבאוניברסיטת תל-אביב. דוקטורט בנושא: "על סולידריות אנושית- חקירה פילוסופית ופסיכואנליטית אודות יכולתו של האדם לפעול למען זולתו", התכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן.
כיצד ניתן להיות אמפתיים לעמדתה של מטופלת שמסרבת לאכול ומצויה בתת משקל מסכן חיים? כיצד ניתן להתייצב לצידה בעמדה קרובת חוויה מבלי לשתף פעולה עם ההרסנות שלה? מה הקשר בין אכילה ומשקל לבין היכולת לנוע בעולם באופן ספונטני, אקטיבי ויצירתי?
השינוי הפרדיגמטי והמושגים הרעננים של פסיכולוגית העצמי מעניקים כלים חדשים ויעילים להבנה וטיפול בהפרעות אכילה, ומסייעים למטפל להתמקם בעמדה יציבה ומשמעותית, גם מול מצבים מאתגרים ובלתי אפשריים.
במפגש נתחקה אחר תרומתה של פסיכולוגית העצמי להבנה של התפתחותן של הפרעות אכילה; נראה כיצד מושגי המפתח של התיאוריה (למשל צרכי זולתעצמי, אמפתיה, פירוש קרוב חוויה) יכולים לבוא לידי ביטוי ולהוות מגדלור בטיפול בהפרעות אכילה; וננסה להבין ״כיצד מרפאת האנליזה״ הקוהוטיאנית באופן הייחודי להפרעות אלה.
החיבור בין גישת העצמי לבין הטיפול בהפרעות אכילה אשר יוצג במפגש, מתבסס על גישתו של פרופ' איתן בכר כפי שהוצגה בספריו ״הפחד לתפוס מקום״ (2001), ולאחרונה בספר "Psychodynamic Self Psychology in the Treatment of Anorexia and Bulimia" (2021, עם ד"ר אנאלו ורבין).
ד״ר אנאלו ורבין היא פסיכולוגית קלינית ומוסמכת (LLM) בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בוגרת תכנית הליבה בפסיכותרפיה בביה״ס לרפואה באונ׳ תל אביב וחברת ועדת האתיקה של התכנית. עבודת הדוקטור שלה עוסקת בנושאים של סובייקטיביות וגוף אצל נשים אנורקטיות. כותבת שותפה (יחד עם פרופ׳ איתן בכר) של הספר Psychodynamic Self Psychology in the Treatment of Anorexia and Bulimia. לשעבר חברת הועד המנהל, העמותה לטיפול ומניעה של הפרעות אכילה בישראל. כותבת ומרצה על הפרעות אכילה, פסיכולוגית העצמי העכשווית וגישות פמיניסטיות.
חשיבתו של תומס אוגדן הינה מן הבולטות ביותר, אם לא הבולטת שבכולן, בעולם התיאוריה והטיפול הפסיכואנליטי/ פסיכו-דינאמי של היום. 'המוזיקה של מה שמתרחש' הנו ציטוט מתוך שיר של שיימוס הייני שאוגדן בוחר ככותרת למאמרו משנת 1999, ובכך הוא מספר לנו משהו על מה קורה בעיניו בשעה האנליטית, ולמה הוא מקשיב.
תרומתו של אוגדן היא בעלת כמה פנים: ראשית, הוא ממשיג מחדש רבות מן התיאוריות הפסיכואנליטיות שקדמו לו, ומחלץ מהן את מהותן העיקרית. שנית, הוא יוצר שפה פסיכואנליטית חדשה, מושגים חדשים ונקודות מבט על התהליך הטיפולי שהן חדשניות ומרתקות. שלישית, חשיבתו התיאורטית גוזרת אופני עבודה קליניים הפותחים בפני המטפל, תהא גישתו הקלינית אשר תהא, אפשרויות טיפוליות חדשות.
בקורס נכיר את השורשים הביוניאניים בחשיבתו של אוגדן. נבחן את המודל הפסיכואנליטי שבתוכו ביון (ובהמשך אוגדן) עובד – מודל יצירת המשמעות, נגע במושגים בסיסיים בחשיבתו של ביון כמו רכיבי בתא, אלפא, פונקציית אלפא, מיכל-מוכל, הזדהות השלכתית, התקפות על חיבורים, אי-היכולת לחלום, ועוד, ונבחן את מקומו של האחר (הזולת) בחשיבתו של ביון. נראה כיצד מושגים אלה משמשים כאבני הבניין מהן יבנה אוגדן את תורתו בהמשך. נכיר את המושגים המרכזיים ביותר של אוגדן: מושג "השלישי האנליטי", שהוא מושג תיאורטי בעיקרו, ה"יושב" במתח הדיאלקטי שבין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות; ומושג ה- Reverie, שהוא מושג קליני בעיקרו, כלומר האופן שבו ה"שלישי האנליטי" בא לידי ביטוי בתהליך הטיפול. בנוסף, נצעד קדימה בזמן ובהתפתחות החשיבה של אוגדן אל המקום הנועז בו הוא מציע וויתור על החשיבה הדיאלקטית, שאפיינה אותו, כפי שנראה, לאורך כול שנות כתיבתו, לטובת צורת חשיבה אחרת, המבוססת על האפשרות של המטפל להיעשות-לאחד עם עולמו הנפשי של המטופל.
ד"ר בעז שלגי הוא פסיכולוג קליני. הוא עומד בראש תוכנית הדוקטורט "פסיכואנליזה וממשקיה" הפועלת במסגרת התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והינו עורך ראשי (במשותף) של כתב העת 'שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה'. בעבר שימש כחבר סגל בכיר במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וכראש התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מאמריו התפרסמו בכתבי עת רבים בארץ ובעולם. תחומי העניין של ד”ר שלגי עוסקים בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה ההתייחסותית, בהתפתחותה של הפסיכואנליזה ובממשקיה השונים עם הפילוסופיה המערבית. ספרו: 'לב פקוח לרווחה – על התמסרות הדדית באזורי טראומה' ראה אור בהוצאת 'תולעת ספרים' בשנת 2022.
במפגשים נחקור את הטיפול בנפגעי/ות טראומה התייחסותית ומורכבת כהזדמנות ליצירה הדדית של מרחב אינטרסובייקטיבי שבו מתאפשרת חווית חיוּת – חוויה שמהווה תשתית לתחושת הסובייקטיביות ונשללה מנפגעי הטראומה בעת התרחשותה. בעזרת כתביהם של פרנצי ובולאס, נתבונן במציאות של רוע בתקופת הילדות ובאופן שבו הסובייקטיביות מותקפת ואף מושמדת הן על ידי הפוגע והן בידי הנפגעת עצמה כחלק מהסתגלות שלה לנוכח מציאות ממאירה זו. הפוגע משמיד את ההיות כאשר משתמש באופן ממאיר בכמיהה של הילדה לקרבה ורוך, חיבור ומשחק. הוא מנצל צרכים טבעיים אלו לספק את מאווייו המינים והרגשיים. הילדה, מתוך הצורך לשמור על צורכי הרוך, מאמצת את הסובייקטיביות של התוקף תוך שמכחידה (אך לא לגמרי) את הסובייקטיביות שלה.
בהסתמך על חשיבתם של דיויס ופרוולי וברומברג, נראה כיצד המבנה הנפשי הדיסוציאטיבי שמתפתח בעקבות יחסים אלו, משמר את פעולת ההכחדה כחוויה שנחווית שוב ושוב ביחסים עם הזולת וביחסים הטיפולים. בעוד שהדיסוציאציה ממשיכה בפעולתה המנתקת, חלקים מנותקים המחזיקים רשמים מהיחסים הטראומטיים, ממשיכים לרדוף את הנפגעת גם שנים לאחר שהפגיעה כביכול נפסקה, ולהחזירה לנקודת ההתחלה.
נבחן כיצד ביחסים הטיפולים, מתוך יחסי הגומלין בין הנפשות, מתאפשרת יצירה הדדית של מרחב שבו יש סיכוי להחזיר למטופלת את חווית היותה סובייקט חי בתוך קשר ובכלל. תהליך זה מתקיים כאשר המטפלת והמטופלת מתמסרים למה שקורה ביניהן ומחיים מחדש וממציאים מחדש את חוויותיה המכאיבות של המטופלת. לשם כך גם המטפלת תצטרך לפגוש חלקים דחויים ובלתי מעובדים שלה עצמה ולהיחשף ללא ידוע. התמסרות זאת עלולה להיות טראומתית עבור המטפלת, אך הכרחית שכן רק כך תוכל המטופלת לחוות חלקים של עצמה שלא ידעה על קיומם ולקחת מחדש בעלות על חוויותיה.
במפגשים נקרא חלקים מיומנו של פרנצי, נקשיב לעדויות מתוך כתבים של א.נשים שמתמודדים עם ההשלכות של הפגיעה על נפשם ונחשוב יחד על תהליכים טיפולים בהם מתגלמת דינמיקה זו של הכחדה ומתהווה הזדמנות למפגש בין שניים שמכירים זה באחרותו ובייחודו של זה.
ד"ר צביה זליגמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית במערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל אביב. מרצה בלימודי המשך של בית הספר לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי ללימודי טראומה בנט"ל. עוסקת במחקר בתחום הדיסוציאציה והטראומה, כתבה מאמרים רבים וערכה יחד עם פרופ' זהבה סולומון את הספר " הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" ועם דר' עפרה אשל את הספר "היה או לא היה: כשצללים של פגיעה מינית עולים בטיפול".
התאוריה ההתייחסותית מציבה את הפסיכולוגיה של שניים כאבן היסוד של החשיבה ההתייחסותית. יש כאן רעיון רדיקלי שמניח שהאדם אינו יחידה נפרדת ושהנפש במהותה ומראשיתה, היא חלק ממארג חברתי והיא שוכנת לא רק בתוכנו אלא מתהווה במפגש. כפועל יוצא מכך אין דבר כזה מטפל ללא מטופל ואין דבר כזה סובייקט ללא היחס היוצר-הדדית שהוא מקיים כל הזמן עם זולתו. נתחיל את המפגשים שלנו בהתחקות אחר הזרמים השונים שהובילו לרעיון השדה האינטרסוביקטיבי החל מהתאוריה הבינאישית דרך תאוריית יחסי אוביקט ועד מחקר תינוקות, ונראה כיצד 'פסיכולוגיה של שניים' וההמשגה החדשה של 'התינוק ההתיחסותי' הובילה למספר שינויים בטכניקה הטיפולית ובאופן השימוש בסוביקטיביות של המטפל בטיפול. נראה לדוגמא כי קבלת הרעיון של השדה האינטרסוביקטיבי תוביל לעבוד תמיד עם שתי נקודות מבט לפחות, זאת של המטפל וזאת של המטופל, מבלי שננסה להכריע מתוך עמדת הסמכות שלנו כמטפלים אלא דרך ניהול משא ומתן על האמת הנפשית. נקודה נוספת שנגע בה היא ההבנה שכמטפלים היכולת שלנו לראות את עצמנו תהיה תמיד חלקית ולכן המטופל מוזמן בכנות להביא את התובנות שלו והפרשנויות שלו לגבינו ולחקור אותן ביחד איתנו במסגרת הטיפול. מתוך הבנת שדה אינטרסובייקטיבי זה, נעסוק בשאלה כיצד אפשר לתת ביטוי לעולם הפנימי של המטפל תוך יכולת לשמור על המתח הדיאלקטי בין ספונטניות לטקסיות בטיפול בהתייחס לתרומות של בולאס, אוגדן, מיטשל והופמן. לבסוף, נגע במרחב שהפסיכואנליזה ההתייחסותית מעניקה למטפל להשתמש בסובייקטיביות, באותנטיות וביצירתיות שלו ככלים להבנה ולניסוח פרשנות, אשר יכולים לחלץ הן את המטפל והן את המטופל ממבוי סתום והעדר מגע עם חלקים דיסוציאטיבים שחיבורם חיוני לתנועה הנפשית הבריאה.
ד"ר רוני באט הוא פסיכולוג קליני, ממקימי המסלול ההתייחסותי וכיום ראש המסלול ההתייחסותי בתוכנית לפסיכותרפיה בביה"ס לרפואה, אוניברסיטת ת"א. מורה ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה. העורך המדעי של הספר "פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת" ומתמחה בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. בעבר היועץ המקצועי של הסדרה "בטיפול".
במבוא לספרן (1999) Autism and and Personality מציעות אלוורז ורייד כי בהיעדר משחק, משאביו של המטפל עצמו הנם תכופות האמצעי היחיד המאפשר היווצרות של חיוניות, יצירתיות ומשחקיות בעולמו הפנימי של הילד. רייד מוסיפה כי "למטפל נחוצים: "מיינד" בשביל שניים, אנרגיה בשביל שניים, תקווה בשביל שניים ודמיון בשביל שניים".
פסיכותרפיה בילדים עם קשיים התפתחותיים עמוקים מציבה בפני המטפל אתגרים מורכבים וסוגיות ייחודיות. כיצד עובדים עם ילד שאינו משחק? איך ניתן להבין את עולמו של ילד שהתקשורת עמו חלקית וחסרה? ובמה פסיכותרפיה יכולה לסייע לילד שמבנהו הבסיסי שונה ואחר?
במפגשים הבאים נעמיק בשאלות אלו תוך התייחסות להיבטים התפתחותיים, למחקר עדכני ולהמשגה תיאורטית, כל זאת תוך חיבור לחומר הקליני ומתוכו. נפתח תמיד בתצפית – בכאן ועכשיו של חדר הטיפול ומרחב החיים של הילד, תוך התבוננות סקרנית, מכבדת וקשובה בילד, בסובבים אותו ובנו עצמנו, מתוך observational state of mind
(Reid 1999).
משם נצא אל ההמשגה ואל המעשה הטיפולי. נעלה את הטענה כי עבור כל ילד ואדם באשר הוא פתוחה האפשרות לבנייה של עצמו ושל כוחותיו- "לאהוב ולעבוד", במונחיו של פרויד (1937), לבנות חיים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה, וכי מרחב טיפולי החושב את הילד וקשוב לחוויתו עשוי להיות גורם מסייע ומשמעותי בדרך זו.
יונית שולמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת סקטור פסיכולוגיה במרכז לטיפול וחקר באוטיזם עמותה לילדים בסיכון. מנהלת תכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ילד ונוער בלימודי המשך, בית ספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב. לשעבר יו"ר חטיבת הילדים והנוער של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. קליניקה פרטית.
"סיום הוא הרגע בו מטופל ומטפל יושבים יחד, אוחזים בחוטים השונים של השטיח הארוג של משמעויות שהם טוו במהלך הטיפול. אנו יודעים שמגיע זמן, בו עלינו לסיים באופן כלשהו את האריג, לחתוך את הקצוות החופשיים, ולחבר יחד את הצבעים, הטקסטורות והדוגמאות, באופן שיצליח בדרך כלשהי להחזיקם ביחד" (דיוויס, 2005).
מדוע, מתי ואיך נחליט עם מטופלינו לסיים את הטיפול? עד כמה תהליך מורכב זה נתון לבחירתנו? ואם הצלחנו להיפרד מהתפיסה של "אנליזה שהושלמה", מהו סיום טוב-דיו?
הנושא של סיום טיפול זכה למעט תשומת לב לאורך השנים, כנראה משום שמפגיש אותנו עם סוגיות קיומיות ורגשיות מאתגרות במיוחד. עם זאת, חשיבותו רבה מאוד, מאחר והאופן בו מסתיים טיפול משפיע על הישגיו, על מצבה הנפשי של המטופלת, ועל יכולת יקרת-ערך להשתמש בטיפול ובמטפלת כאובייקט מופנם ממרחק השנים.
אנו מקווים ל"סוף טוב", שבו המטפלת והמטופלת מסיימות במשותף את מסען האמיץ, וחולקות התרגשות מההתקדמות ומהקשר שנרקם ביניהן, בצד עיבוד האובדן.
בהיותנו יצורים מבוססי-היקשרות, פרידה מקשר משמעותי היא אתגר לכל אחת ואחד מאיתנו, ומפגישה אותנו עם ידע התייחסותי סמוי (implicit relational knowledge) אשר התהווה בתוכנו, בהתנסות אישית ומקצועית מכוננת. שלב הסיום, אם כך, טומן בחובו הזדמנויות ייחודיות, והוא לובש פנים רבות, חלקן מפתיעות, ומפגיש את שתי גיבורות המסע באופן בלתי נמנע גם עם חוסר המושלמות של עצמן, של זולתן ושל הטיפול.
בקורס נכיר את ההתייחסויות התיאורטיות לסיום טיפול בהיסטוריה הפסיכואנליטית החל מפרנצי ופרויד, דרך התפתחותן של תיאוריות יחסי אובייקט, אשר האירו את ההתרחשויות התוך-נפשיות של המטופלת בזמן פרידה. נתמקד בתרומתה של הגישה ההתייחסותית בת זמננו להבנת הדינמיקה האינטר-סובייקטיבית, שבה נוטלים חלק גם היבטים לא-מודעים של המטופלת והמטפלת, אשר יוצרים את סיום הטיפול בשניים.
עדית ניר היא פסיכולוגית קלינית מדריכה ופסיכואנליטיקאית. מורה ומדריכה בתוכנית הליבה לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובתוכנית לפסיכותרפיה של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. חברת סגל במסלול ההתייחסותי במסגרת מסלולי ההמשך של התוכנית לפסיכותרפיה, וחברת ועד הפורום ההתייחסותי בישראל לשעבר. עוסקת בנושאים של השפעה הדדית, משא ומתן אינטרסובייקטיבי, טראומה ודיסוציאציה והמטריצה ההתייחסותית. עדית משמשת גם כיועצת המדעית של התכנית 'לימוד פסיכותרפיה קרוב'.
במפגשים ייחודיים אלו, נשמע מהעיתונאי והיוצר הדוקומנטרי רוני קובן, על האופן שבו הוא יוצר שיח אותנטי קרוב ואינטימי עם מרואייניו.
נגע ב'רגעים של אמת' בראיונותיו, רגעים הנראים ונשמעים לעיתים כשיאו של מפגש פסיכותרפיה מעמיק, וזאת למרות שהם מתקיימים מול המצלמות, בסביבה הופכית לסביבה הטיפולית המוגנת ועל פי רוב ללא בסיס קודם לקשר. נגע בבחירה של קובן להביא את הסובייקטיביות שלו לראיונותיו באופן גלוי, ובשאלה האם ואיך אלמנט זה תורם ליצירת אותם 'רגעים של אמת' והאם רגעים אלו הם אכן אמת.
בנוסף נשוחח על הסדרה הדוקומנטרית שיצר "יוצאים מהכלל" שחל מפרקיה צולמו במוסדות טיפוליים.
המפגשים ילוו בצפייה ובניתוח קטעים מכתבות וראיונות שניהל רוני.
רוני קובן הינו עיתונאי, במאי, תסריטאי, שדרן רדיו, מנחה טלוויזיה ומחזאי ישראלי . משמש כיום ככתב בכיר בתוכנית "עובדה עם אילנה דיין" בערוץ 2 ומגיש את התוכנית "פגישה עם רוני קובן" בערוץ 11.
© Copyright – לימוד קרוב. כל הזכויות שמורות לגילי אגר וללימוד קרוב בע״מ. אין להעתיק ללא רשות | 054-745-5144 | איורים מקוריים – גבריאלה ברוך | עיצוב אתר ובניה: UVIX studio